מישאל צוקרמן הוא דתל"ש שמאלני שגר בשכונת קטמון בירושלים. הוא עובד על פרויקט בשם "נס בקטמון - שבוע שיבה וריפוי", במסגרתו הוא מתכנן שפלסטינים שלמשפחותיהם היו בתים בשכונת קטמון יחזרו לגור למשך שבוע בבתים האלה. סערה רליגיוזית פתאומית שתופסת אותו ביום שישי בין הערביים גורמת לו ללכת לבית כנסת, בפעם הראשונה אחרי שנים. פגישה מקרית בחצר בית הכנסת עם מרים זילברשטיין, אישה דתייה נשואה ואם לארבעה ילדים - וגם אחותו של אלישע ברמן שהיה עם מישאל באותו שבט בבני עקיבא - מציתה בין השניים משיכה עזה וקשר מיני סוער.
הרומן נע בין "הצד של קטמון" ו"הצד של בַּקעָה" - השכונה בה מרים גרה - ומתאר את ניסיונותיו העקשניים של מישאל לקדם את הפרויקט שלו, את הווי חיי המשפחה והקהילה של מרים ואת הקשר המתפתח במהירות בין השניים. פארק המסילה, על הדמויות הירושלמיות האקסצנטריות שמבלות בו, שב ומופיע כתפאורה דינמית לעלילה וככל שהעלילה מתקדמת ומסתבכת, מישאל ומרים נדחקים אל "הצד של המסילה", המרחב הלימינאלי שבין שכונות בקעה וקטמון, בין הדתל"ש לקהילת המוצא שלו, בין ירושלים של "ארבעים ושמונה" לירושלים של ההווה, בין רעייה ואֵם לנואפת.
שנים אחרי שהחליט שהוא אתאיסט, עברה פתאום בראשו של מישאל צוקרמן המחשבה שאלוהים הוא תוֹאַם. הוא עמד במטבח, ביום שישי לפנות ערב, וחתך בטטות והאור בחלון והשיר שבדיוק התנגן בתחנת הפולק האמריקאית שהוא גילה לאחרונה והצבע והמרקם של הבטטות והזמן - הוא לא היה יכול להסביר את זה אבל הוא הרגיש את הזמן, הזמן המסוים של הרגע הזה, כמו ישות ממשית שיש לה גוף ויש לה דמות הגוף והיא גם נוכחת עכשיו במטבח שלו, כמו האור והבטטות והשיר - הכול היה בתואם.
יובל יבנה, סופר ומוזיקאי, נולד בירושלים (1964) ומתגורר בה. פרסם ארבעה קבצי סיפורים ושני רומנים. זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם לוי אשכול (2024).