ספרו הרביעי של יובל ליבליך, עכברתולים, עוסק בשקיעתו של האחוס"ל (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסטי, לאומי) ירבעם צלמונע. הבימה שעליה מתרחשת השקיעה הזאת היא סמטת "צלמי ישראל" ביפו, שישה בתים המשקיפים לים על רקע מכת חולדות, שדייריהם נאבקים זה בזה באלימות מתגברת. אלה שכניו של צלמונע: אלבר זוארץ, הקבלן המתחזה לארכיטקט; רונה, דיילת לשעבר, שהמיניות שלה עדיין מסובבת ראשי גברים; ציונה אלביליה, אלמנה ואם שכולה, חצי משוגעת ואגרנית; גדי בן דויד, איש ים נוכח-נפקד, וששון, אחיה המפוקפק של ציונה והבעלים של "בית מספר 6", המושכר לידוענים מחו"ל ולהפקות טלוויזיה. לכאורה, הרומן מציג פסיפס כמעט קלישאי של החברה הישראלית, אבל דומה שמגוון הקולות הוא מקהלה יוונית, המלווה את נפילתו הטרגית של צלמונע. ברקע גם סבב מלחמה בעזה וגלריה של דמויות משנה – ריבה, אשתו של צלמונע, ציירת רודפת גברברים; נילס, בנה האנרכיסט של רונה, אילן אדרת, בן זוגה היוגיסט הטבעוני של רונה; סלמה, בתה השחקנית של ציונה, ומרלין – בריטי מסתורי, שמתחקה אחרי קולונל מהבולשת הבריטית שהתגורר בימי המנדט בביתו של צלמונע.  

העכברתולים (כך מכנה זוארץ את החולדות) שורצים בכל, אולם האויב המשותף אינו מאחד, אלא רק מעצים את המתח. במוטו לרומן מצוטט הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס לגבי האחריות לאחר, אך בעכברתולים האחר הוא הגהינום. ועם זאת, בתקופה קשה זו, שבה שוב המסוקים טסים לעזה, יש ברומן הזה נחמה מכוחה של האומנות להביט בעיניים פקוחות אל האימה, לרשום ביד יציבה את קווי המתאר של הנפילה.