"פרידה מהצד המערבי העליון" הוא קובץ סיפורים חוצה יבשות וימים הנע - הלוך ושוב - בין אמריקה לישראל. רוב הדמויות בסיפורי הקובץ, בין אם הן חיות על חופי האוקיינוס האטלנטי או על חופי הים התיכון, הולכות נגד הזרם. הן מחפשות אחר המהויות שמאחורי הדברים אבל חוזרות שוב ושוב אל הקיום העירום. כך, למשל, בסיפור "מכיכר סינטגמה לאֶלֶפתֶרִיוֹס וֵֶנִיזֶלוֹס עם ראש אפולו" מחפש גיל - סטודנט ישראלי שלומד כלכלה ופילוסופיה - את "המהות היוונית" באתונה:
האוטובוס נסע מזרחה, מתרחק מהאקרופוליס, אבל באופן מוזר גיל הרגיש שככל שהם מתרחקים מאתונה העתיקה, ככל שהם מתקרבים אל הפרברים המודרניים, כך הם מתקרבים אל מהותה של הֵלָאס. "שכן טעות היא לחשוב, וארופאקיס", אמר סוקרטס, "שמהותו של עם טמונה בשרידים העתיקים של ימי התפארת שלו, מהות של עם טמונה בגוף החי של האומה, במיליוני הגופים החיים שמרכיבים אותה".
וכך מתאר המספֵּר בסיפור "נזיר" את החזרה אל הקיום העירום:
הנה, כל הדרכים מחזירות אותך אל הקיום, בין אם חזרת אליו הלום יין וטעם חמצמץ בפיך ובין אם חזרת אליו בראש צלול ופה יבש, בין אם נפלת אל זרועותיו הקרות היישר מזרועותיה החמות של אהובתך ובין אם התגלגלת אליו ממיטת היחיד הבודדה שלך.
תחושת קטסטרופה, שכבר נמצאת כאן או שהיא הולכת וקרבה, מלווה את הסיפורים: הזמן הקדמוני המאיים לפרוץ אל תוך ההווה ב"בכנס הלהטוטנים", המגפה המשתוללת בניו יורק ב"בימי המגפה", עליית גובה פני הים הצפויה בעקבות משבר האקלים ב"על החוף", והמתח בין שכנים שמתפרץ באלימות חסרת פרופורציות ב"השוטר והליצן".